12 דצמבר 2018.
אבן החכמות: שיבוש של צרוף מילים שנוצר אצלי בסטודיו לפני כמה שנים, שולח למחשבות על אלכימיה, זהב, חיי נצח והארי פוטר. זהו גם שמה של התזה שכתבתי במסגרת הלימודים לתואר שני במסלול "אמן מורה" במכללת אורנים. התזה עוסקת בתהליכי היצירה שלי ובטח שהיא קשורה לנשים ולכוח הנשי. הבלוג "אבן החכמות" גר בתוך האתר המכיל את עבודות האמנות שאני יוצרת, בדומה לסטודיו שלי שנמצא בתוך הבית בו אני גרה במכמנים, מקום רחוק שלא הרבה אנשים מכירים. באמצעות הבלוג אספר במילים ובתמונות על תהליכי יצירה, כאלה שמוכמנים להם מאחור ולא יושבים בפרונט. שקטים וסודיים הם מתרחשים להם כל הזמן, בכל רגע. הבלוג ינסה לתפוס בזנב רסיסים של תהליכי יצירה, שבירים ועדינים ככל שיהיו. לפעמים הם יהיו גצים חיים ורושפים, לפעמים הם יהיו רוח קלה שקשה לאחוז בה. אנסה להפוך בהם, להתבונן בהם מעט, להתחבר איתם ואחר כך לשחרר אותם לחופשי. תהליכי היצירה לחופש נולדו.
לפעמים יהיו פה הרבה מילים ומעט דימויים ויזואליים, לפעמים הפוך, אבל פעם בשבועיים יהיה מה לראות ולקרוא, משהו שקשור לצבע ולצורה. התלמידים כבר שואלים: מתי מתחילים? בדרך כלל זה קורה כשהמורה חופרת קצת יותר מדי בתחילת שיעור. במשך הזמן למדתי לשאול את השאלה הזו את עצמי, טיפה לפניהם, כדי שבאמת אפשר יהיה להתחיל כבר במנה העיקרית, היצירה, שתתפוס את הנתח המרכזי והעסיסי של הזמן העומד לרשותנו בסדנה. מסתבר שהבלוג הזה הוא בעצמו גם סדנה, כי סדנה יכולה להיות בכל מקום.
כבר כמה שבועות שאני מציירת בתוך הבית הכמעט ריק של הוריי, זיכרונם לברכה. הבית שבו הם חיו בשנים האחרונות כמעט צמוד לבית שלי. בשביל להגיע לשם אני עולה מהסטודיו למטבח, פותחת את הדלת הכחולה ויוצאת לגינה. שמונה מטרים ואני בדלת שלהם, רק שהם לא נמצאים. אני מסתובבת בחדרים הלבנים הריקים מתבוננת שוב ושוב ברהיטים ובחפצים שנשארו, כלים, המון נברשות יפות, ספות, שולחן, ספרים.
חופש הציור שלי בבית הזה מוגבל. אני יכולה לצייר עד שהשוכרים החדשים יכנסו ובבית יתרחשו חיים אחרים. צבעי שמן, בדים, פנלים של פרקט, טושים, מכחולים, שפכטלים, סמרטוטים, כן ציור, סטודיו. מזיזה כיסא מפה לשם, מחפשת את האור, נעה בחוסר שקט ממקום למקום. כשאני מציירת השקט חודר ושוטף אותי פנימה. בציורים רואים את הספות ואת מדפי הספרים אבל אני מנסה בכלל לצייר את הריקנות ואת השקט ואת זה שבמפתיע אפשר למשש את החיים שבאוויר. ההורים שלי היו נוכחים מאוד בחיים שלי. תמיד, גם אם היינו רחוקים גיאוגרפית. בשנים האחרונות חיינו פה בקרבה גדולה, רוב הזמן לטוב אבל לפעמים גם לרע כשמישהו דרך למישהו אחר על מיתרים רגישים. אני מרגישה בעוצמה את אובדן הנוכחות שלהם. זה טרי. כשאני מציירת את החפצים שהם נגעו בהם בידיים או ישבו עליהם אני מחויבת להרגיש את האובדן ולא לברוח ממנו. בגלל שאני נוכחת במקום ומציירת מתוך התבוננות אני מרגישה איך החיים זורמים לי בגוף. עד שהבית יהפוך לסתם בית שמושכר לאנשים אחרים אני שם, קצת בכל יום, מנסה לתפוס בציורים את המוכר, את האפשר, את המובן ואת הסתום. עוד רגע, עוד יום, כמה שאפשר למשוך פרידה.
אורנה אורן יזרעאלי, בית. שמן על בד בקופסת סיפורים, 57*30*10 ס"מ, 2018.
הציור בשער הפוסט:אורנה אורן יזרעאלי, ספה ושינוי, שמן על בד, 80*80 ס"מ, 2018.