אני יושבת לבד בתוך בועה של רביעיית מושבים ריקה, פני לכיוון דרום, קוראת בספרה המשובח של שרה הול איך לצייר איש מת. תשומת לבי נתונה למורנדי המופלא שבימים אלה הוא כמו אבא שלי, או סבא, או המורה שאף פעם לא היה לי.
האיש הגדול בוחר לשבת דווקא במושב הצמוד אלי. מסתבר שהוא הולך לעשות לי שיעור. נוכחותו מסיבית ושתלטנית. אני נושמת מהפה כדי שהאף שלי לא יכניס פנימה את ריח הגוף החזק נורא. מנסה להתרכז בספר אבל יד שמאל מתחילה ממש להציק בגלל התנוחה המכווצת שהגעתי אליה במטרה שלא להתחכך בו. הוא אמנם גדול ודי מסריח אבל בהחלט יש לו סטייל. מכנסיים יפות ומגוהצות, מעיל גדול עוטף ורך וצעיף באפור ושחור תחוב בין פניו לבין המעיל. על הראש טורבן לבן גדול. הוא מדבר אתי קצת. דברים לא ברורים אבל עם כוונות טובות. יש לו קול מאנפף כזה, חלש לעומת הגודל של הגוף. השפתיים הגדולות מזכירות לי את הציורים של קארי ג'יימס מארשל. מרשל שואל בעבודות שלו "איך נראית אמריקה" ואני חושבת שברכבת שלנו אפשר לראות את תמונת ישראל.
אחרי כמה דקות הוא משפר התמקמות ואני זוכה להכיר גם את נעלי העור החומות שלו כשהוא מרים רגל אחרי רגל ומניח אותן על המושב הפנוי שמולו. כנראה שאני מזדעזעת, בפולניות מסוימת, כי הוא ממלמל משהו על זה שכואבת לו הרגל ושהוא בגיל המתאים. צודק. בחיי שכל הכבוד לי. כשאני זזה בחוסר נוחות הוא שואל: "מה קרה? לא נח? העברית בסיסית אבל החיוך ממש לא. ענק וחם.
הבחורה שיושבת בדיוק בהשתקפות שלי, בצד השני של המעבר, תולשת נייר ממחברת הפוליו שלה. היא הקימה משרד קטן וחמוד בתוך רביעיית המושבים. הנייר צורח. האיש הכבד שלי מסב את מבטו למשמע צריחת הנייר. רגיש. לפטופ קטן מונח לפניה, פתוח באיזה עניין שקשור איכשהו ללימודים, תוך כדי שהיא כותבת בעט רגיל במחברת שורות גדולה. יש לה אוזניות באוזניים והיא מדברת בסלולארי בערבית מהולה באנגלית. בגלל האוזניות, כנראה, הדיבורים יוצאים ממנה בקול רם מאוד ומדי פעם הנייר שלה מיילל כמו תינוק היסטרי. ג'ורג'ו מורנדי בדיוק טוען שלבדידות יצא שם רע ואני כל כך נוטה להסכים אתו. בא לי לעוף רחוק ולבד ושיעזבו אותי בשקט. בתוך המשרד הקטן שלה היא מחזיקה גם מזוודה ורודה מבד, סוג של טרולי, אבל זה ורוד שהיה פעם אדום ודהה מאוד. אפשר לראות את הדהייה לפי הרוכסנים שעשויים מחומר יציב יותר ששומר על האדום לוהט המקורי. בסוף כשזה כבר יותר מדי עבורי והיד ממש כואבת לי אני נפרדת מהחבורה המוזרה שהצטברתי לתוכה ועוברת מקום. כולה שעה וארבעים ברכבת לתל אביב. לא סיפור.