שני הסמוברים שהיו מאז ומתמיד בבית
של ההורים שלי נמצאים אצלי בסטודיו
כבר הרבה זמן. בהתחלה הם עברו מפינה
לפינה, נחו פה, השתהו שם, עם כל הגובה שלהם וההתנפחות הזאת באמצע גוף המתכת והעיטורים והקשקושים והעליה למעלה וההתכנסות וההיפתחות והמחשבות על פחמים שחורים ואש דולקת וקומקום קטן למעלה. עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני מופתעת לגלות את הארוטיות העולה מהמילים.
כשחזרתי הביתה בקיץ משבועיים של שמש וים ביוון, הגיע הרעיון המופרך הזה של החיבור בין דמות האישה היושבת ושותה תה ובין הסמובר שמונח לה על הראש, מוזג לה תה ישר לתוך הספל, משקה אותה, אבל גם יושב לה על הראש באופן מוזר, יציבותו מוטלת בספק, לא ברור מה הסיפור שלו ולמה הוא מכתיר אותה, למרות צורתו המעלפת.
האמת, לא כל כך אכפת לי למה, העיקר שהיא מלכה.
הכנתי גלופה בחיתוך עץ ועשיתי עשרים הדפסות על נייר משובח
כשמחשבות על פעולות של נתינה ומזיגה, על הקשר עם הטבע ועל ההבדלים
בין חורף לקיץ שחיים להם יחד בשלום בתוך הדימוי הזה, מלוות אותי.
דוגמת הבד המצוייר הזכירה לי את הדוגמאות של מאטיס, אהובי,
שאיתו ועם נשמתו אני משוחחת דרך הציורים כל פעם מחדש.
בשלב הזה הלכתי לחפש תה אצל מאטיס. מצאתי גם תה וגם מלכה עם כתר מופרך על הראש. בציור "מסיבת תה בגן" שלא הכרתי קודם, יש דימוי של סמובר קטן וסימפטי ועוד כמה הפתעות. הצבעוניות שונה מהכורסאות הנוחות הצבעוניות המוכרות בציורי הטכסטילים מלאי החן וגם הרישום של פני הדמויות , במבט מקרוב, לא עשוי נח לבריות. יש בו משהו מוזר, קצת מזכיר את הפנים של הדמות שגילפתי בעץ והדפסתי.
בציור "אישה עם כובע" לכובע יש נוכחות מפה ועד הודעה חדשה. הוא ממש מתעלה על עצמו ומזכיר לי את הסמובר שהנחתי על הראש של הדוגמנית שלי בחיתוך העץ. מוגזם, מופרך, לא כל כך נח, משונה.
אז מה הקטע הזה עם נשים שסוחבות דברים על הראש ולמה בדיוק אני מתעסקת בזה?
במאמר הקטן והחמוד הזה, יש שפע של ראיות חזותיות שמציגות נשים שנושאות על הראש את כל העולם ואשתו, בחברות לא מערביות וגם בחברה המודרנית המערבית. ההסברים הלוגיים של אחריות על כביסה, משק הבית והחקלאות, לא תופשים היום כי כבר המציאו את מכונת הכביסה,
תודה רבה על זה. אולי פשוט נשים הן אורגניזמים עסוקים מאוד והראש שלהן מלא
בכל טוב. זה לא חייב להיות כבד, זו פשוט עובדה. מסתבר שכבר מזמן יוצאות לי עבודות עם עניינים שמונחים על הגג של האישה. הנה פה למטה, עוד עבודה שציירתי בה אישה נושאת על הראש ספרים וסיפורים.
נראה שנשים לוקחות על עצמן ביצוע של שינויים ומהפכות בגלל מה שמסתובב אצלן בראש, בגלל שהן יכולות ורוצות לעשות טוב ולתקן קלקולים. זה בא ביחד עם לקיחת אחריות, יש לזה נפח ומשמעות וזה לא בהכרח כבד. דוגמה ממש טובה שחוויתי בזמן האחרון היתה באירוע האמנות הרב תחומי שהתקיים במרכז פירמידה לאמנות עכשווית בחיפה ועסק בשינוי ובאפשרות לשינוי. פגשתי את אליזבט המקעקעת שדיברה יפה על הקנבס שגוף האדם מציע ופגשתי את יובל המאירי שאותו אני אוהבת כל החיים ועד הגג ושגם צילם את הסרט הנהדר על הרוחות של השינוי בפירמידה. הקשבתי להצעות מדליקות לשינויים שאפשר
לעשות בעיר ושמחתי עד הגג.
שי אילן כתב נהדר על הרוחות המנשבות בפירמידה ועל האפשרות לנשום .
בתוך הכתבה מסתתר ממתק לקינוח הסיבוב הזה, בדמותו של הסמובר המצוייר של יעקב חפץ שמציץ מתוך אחת התמונות.
זהו, אני הולכת לקנות פחמים כדי להחזיר את הסמובר לחיים, איך לא חשבתי על זה קודם?